Actions

Difference between revisions of "Devar/5769/Vayigash"

From RonWareWiki

< Devar‎ | 5769
(New page: {{subst: :Devar/Latest}})
 
 
(3 intermediate revisions by the same user not shown)
Line 1: Line 1:
 
{{bismilla}}
 
{{bismilla}}
−
{{header|Mikets 5769|מקץ תשס"ט}}
+
{{header|Vayigash 5769|ויגש תשס"ט}}
  
 
{{hebrew}}
 
{{hebrew}}
  
−
{{pasuqh|וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ|p/pt/pt0144.htm#16|בראשית מד:טז}}
+
{{pasuqh|וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו |p/pt/pt0145.htm#3|בראשית מה:ג}}
  
−
{{heb|בשינוי קל, אומרים את התחלת הפסוק אחרי תפילת העמידה, ב"נפילת אפים" (המכונה גם "תחנון") --  אבל את סוף הפסוק לא אומרים.}}
+
{{heb|האחים של יוסף נבהלו -- המצב שלהם השתנה בן-רגע, ולא ציפו להפתעה שחיכתה להם. }}
  
−
{{heb|לאחר שנים ארוכות, בהן האחים הצליחו לחיות חיים כמעט רגילים, ואולי אפילו לשכוח את אחיהם הקטן ואת מעשיהם כלפיו, באה להם התעוררות פתאומית על ידי אותו האח הנשכח. הם עדיין לא מכירים אותו, אבל כן מכירים את יד ה' -- כאומרם בסוף הפסוק: '''הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ'''.  הווידוי שלהם  לפני אחיהם, כמעט מסיים את הסיפור הזה -- ובוודאי מסמל חרטה אמתית על העבר.}}
+
{{heb|וכך הוא באמת: ברגע אחד הופכים משלום למלחמה, מבריאות למחלה, מעושר לעוני ומחיים למוות.  זה טבעו של העולם הזה, וכדאי לזכור.}}
  
−
{{heb|סיבה אפשרית שלא אומרים את סוף הפסוק בתחנונים שלאחר התפילה, שעלינו להפנים את מסר הפסוק ולהסיק את המסקנות המתאימות לנו ולמצבנו הפרטי.  למרות שלרוב מצליחים לחיות חיים "נורמליים" אפילו כאשר יש לנו על מה להתחרט, עד שלא מודים ומתוודים על מעשינו, לא נגיע לשלמות לפני הקדוש ברוך הוא. וזה הווידוי לא ייאמר כראוי כל עוד איננו מודעים שיש מי שאמר והיה העולם -- שלפניו יתברך, עתידים כולנו לתת דין וחשבון.}}
+
{{heb|הדבר החשוב אינו המצב בו האדם נמצא, אלא דרך ההתמודדות שלו עם מצבו.  האם הוא נאנח ונכנע, או צועק ונלחם?  מאשים את הזולת, או מתבונן פנימה?}}
  
 +
{{heb|אחי יוסך קיבלו את המהפכה בחייהם בסבר פנים יפות: '''וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ''' {{hcite|p/pt/pt0145.htm#3|שם טו}}.  ידעו שהעינוי שעברו "הגיע להם" על מה שעשו לאחיהם הקטן.  כן כולנו צריכים להתבונן במעשינו כשרואים מהפכה בחיינו.}}
  
 +
{{english}}
  
−
{{english}}
+
{{pasuq| And Joseph said unto his brethren: 'I am Joseph; doth my father yet live?' And his brethren could not answer him; for they were affrighted at his presence |p/pt/pt0145.htm#3|Gen 45:3}}
  
−
{{pasuq|And Judah said: 'What shall we say unto my lord? what shall we speak?  or how shall we clear ourselves? God hath found out the iniquity of thy servants|p/pt/pt0144.htm#16|Gen 44:16}}
+
Joseph's brothers were astonished -- their situation had changed from one minute to the next, and they did not anticipate the surprise waiting for them.
  
−
With a small change, we say the beginning of this verse after the standing prayer, during "prostration" (also called "supplication") -- but we do not say the end of the verse.
+
And so it is in truth: in one moment one goes from peace to war, from health to sickness, from wealth to poverty and from life to death.  This is the nature of this world, and worthwhile remembering.
  
−
After long years, during which the brothers succeeded in living almost normal lives, and perhaps even forgot their younger brother and what they had done to him, a sudden awakening came to them through that very same forgotten brother.  They still did not recognize him, but they did recognize God's hand -- as they say at the end of the verse, '''God hath found out the iniquity of thy servants'''.  The brothers' confession almost ends this story -- and definitely indicates true remorse for the past.
+
The important thing is not the actual situation the person is in, but the manner in which he deals with his situation.  Does he sigh and give up, or yell and fight?  Does he blame everyone else, or reflect on his own deeds?
  
−
A possible reason we don't say the end of the verse during the supplications after prayer, is that we have to internalize the message of the verse, and to draw conclusions which are appropriate to us and our particular situation.  Despite the fact that we usually manage to live "normal" lives even when we have things to regret, until such time as we acknowledge and confess our deeds, we will not reach a state of perfection before the Holy One, blessed is He.  And this confession cannot be said properly as long as we do not realize there is One Who spoke and the world came into existence -- and before Whom, may He be blessed, we will all have to give an accounting in the future.
+
Joseph's brothers accepted the revolution in their lives with equanimity: '''And he kissed all his brethren, and wept upon them; and after that his brethren talked with him''' {{hcite|p/pt/pt0145.htm#3|ibid 15}}.  They knew that the suffering they had gone through was deserved, for what they had done to their younger brother.  So too, all of us must examine our deeds when we see massive change in our lives.
  
−
{{nav|Devar|Devar|Devar/5769/Vayeshev|Vayeshev||}}
+
{{nav|Devar|Devar|Devar/5769/Mikets|Mikets|Devar/5769/Vayechi|Vayechi}}
 
{{devar}}
 
{{devar}}

Latest revision as of 10:29, 9 January 2009

בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג)


Vayigash 5769 - ויגש תשס"ט
English text below
Send me feedback

עברית

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו  (בראשית מה:ג)

האחים של יוסף נבהלו -- המצב שלהם השתנה בן-רגע, ולא ציפו להפתעה שחיכתה להם.

וכך הוא באמת: ברגע אחד הופכים משלום למלחמה, מבריאות למחלה, מעושר לעוני ומחיים למוות. זה טבעו של העולם הזה, וכדאי לזכור.

הדבר החשוב אינו המצב בו האדם נמצא, אלא דרך ההתמודדות שלו עם מצבו. האם הוא נאנח ונכנע, או צועק ונלחם? מאשים את הזולת, או מתבונן פנימה?

אחי יוסך קיבלו את המהפכה בחייהם בסבר פנים יפות: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ  (שם טו). ידעו שהעינוי שעברו "הגיע להם" על מה שעשו לאחיהם הקטן. כן כולנו צריכים להתבונן במעשינו כשרואים מהפכה בחיינו.

English

And Joseph said unto his brethren: 'I am Joseph; doth my father yet live?' And his brethren could not answer him; for they were affrighted at his presence  (Gen 45:3)

Joseph's brothers were astonished -- their situation had changed from one minute to the next, and they did not anticipate the surprise waiting for them.

And so it is in truth: in one moment one goes from peace to war, from health to sickness, from wealth to poverty and from life to death. This is the nature of this world, and worthwhile remembering.

The important thing is not the actual situation the person is in, but the manner in which he deals with his situation. Does he sigh and give up, or yell and fight? Does he blame everyone else, or reflect on his own deeds?

Joseph's brothers accepted the revolution in their lives with equanimity: And he kissed all his brethren, and wept upon them; and after that his brethren talked with him  (ibid 15). They knew that the suffering they had gone through was deserved, for what they had done to their younger brother. So too, all of us must examine our deeds when we see massive change in our lives.


Top: Devar Prev: Mikets Next: Vayechi



Send Ron feedback on this essay.



Entire site copyright © Ron Aaron, all rights reserved. No permission to copy or otherwise use this material is granted.


Retrieved from "https://ronware.org/w/index.php?title=Devar/5769/Vayigash&oldid=4577"