Actions

Difference between revisions of "Devar/5769/Mikets"

From RonWareWiki

< Devar‎ | 5769
 
(6 intermediate revisions by the same user not shown)
Line 1: Line 1:
 
{{bismilla}}
 
{{bismilla}}
−
{{header|Vayeshev 5769|וישב תשס"ט}}
+
{{header|Mikets 5769|מקץ תשס"ט}}
  
 
{{hebrew}}
 
{{hebrew}}
  
−
{{pasuqh|וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים|p/pt/pt0137.htm#34|בראשית לז:לד}}
+
{{pasuqh|וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ|p/pt/pt0144.htm#16|בראשית מד:טז}}
  
−
{{heb|יעקב אבינו קיבל קשה מאד את הבשורה הרעה אודות בנו. בהמשך הוא אומר: '''כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה'''. לומר שלפחות באותה שעה, לא חשב שיוכל לעזוב את אבלו לעולם. '''וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו'''.  אבל אנו יודעים שבנו עודנו חי -- ולא רק חי, אלא מצליח מאד. וכל זמן שיוסף עולה מעלה מעלה בחשיבות ובהשפעה במצרים, יעקב יורד ממדרגתו הנעלה של נביא, ולא יודע שבנו חי וקיים.}}
+
{{heb|בשינוי קל, אומרים את התחלת הפסוק אחרי תפילת העמידה, ב"נפילת אפים" (המכונה גם "תחנון") --  אבל את סוף הפסוק לא אומרים.}}
  
−
{{heb|ציוו חכמים ואמרו: '''אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי -- שנאמר "אַל-תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל-תָּנֻדוּ לוֹ" {{hcite|p/pt/pt1122.htm#10|ירמיהו כב:י}}, כלומר יתר מדיי:  שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה -- שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמישה''' {{hcite|i/e413.htm#12|הל' אבל יג:יב}}.  זה הוא מנהג הכשר באבלות.}}
+
{{heb|לאחר שנים ארוכות, בהן האחים הצליחו לחיות חיים כמעט רגילים, ואולי אפילו לשכוח את אחיהם הקטן ואת מעשיהם כלפיו, באה להם התעוררות פתאומית על ידי אותו האח הנשכח. הם עדיין לא מכירים אותו, אבל כן מכירים את יד ה' -- כאומרם בסוף הפסוק: '''הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ'''.  הווידוי שלהם  לפני אחיהם, כמעט מסיים את הסיפור הזה -- ובוודאי מסמל חרטה אמתית על העבר.}}
 +
 
 +
{{heb|סיבה אפשרית שלא אומרים את סוף הפסוק בתחנונים שלאחר התפילה, שעלינו להפנים את מסר הפסוק ולהסיק את המסקנות המתאימות לנו ולמצבנו הפרטי. למרות שלרוב מצליחים לחיות חיים "נורמליים" אפילו כאשר יש לנו על מה להתחרט, עד שלא מודים ומתוודים על מעשינו, לא נגיע לשלמות לפני הקדוש ברוך הוא. וזה הווידוי לא ייאמר כראוי כל עוד איננו מודעים שיש מי שאמר והיה העולם -- שלפניו יתברך, עתידים כולנו לתת דין וחשבון.}}
  
−
{{heb|ומתוך שציער את עצמו יתר מן המידה, ניטלה נבואתו ממנו: '''שְׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, אֵלָא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה''' {{hcite|i/1107n.htm#8|הל' יסודי התורה ז:ח}}, ולא נודע לו שבנו עדיין חי.  }}
 
  
−
{{heb|רואים מה חשיבותה של הדרך האמצעית שבין כל המידות. אפילו נביא בישראל שסוטה מן הדרך האמצעית, סובל את השלכות סטייתו.  לכן חשוב תמיד לזכור זאת, ולהשתדל לתקן עצמנו ללכת בדרך ה', בדרך האמצעית.}}
 
  
 
{{english}}
 
{{english}}
  
−
{{pasuq|And Jacob rent his garments, and put sackcloth upon his loins, and mourned for his son many days|p/pt/pt0137.htm#34|Gen 37:34}}
+
{{pasuq|And Judah said: 'What shall we say unto my lord? what shall we speak?  or how shall we clear ourselves? God hath found out the iniquity of thy servants|p/pt/pt0144.htm#16|Gen 44:16}}
−
 
 
−
Yaakov our patriarch took the bad news about his son very harshly.  Later he says, '''Nay, but I will go down to the grave to my son mourning'''.  That is to say, that at least at that moment, he did not think he would ever leave his state of mourning.  '''And his father wept for him'''.  But we know, that his son was still alive -- and not only alive, but extremely successful.  The entire time Yosef rose higher and higher in importance and influence in Egypt, Yaakov fell from his exalted position of prophecy, and did not know his son was alive and well.
 
  
−
Our Sages commanded, stating: '''A person should not grieve excessively over his dead -- as the verse states, "Weep ye not for the dead, neither bemoan him" {{hcite|p/pt/pt1122.htm#10|Jer 22:10}}, that is to say, too much.  Because that is the way of the world; and one who afflicts himself regarding the way of the world, is a fool.  Rather what should one do?  Three days for crying, seven for eulogy and thirty days for refraining from haircuts and the rest of the five things a mourner must refrain from''' {{hcite|i/e413.htm#12|Laws of Mourning 13:12}}.  This is the proper behavior for mourning.
+
With a small change, we say the beginning of this verse after the standing prayer, during "prostration" (also called "supplication") -- but we do not say the end of the verse.
  
−
And because he afflicted himself excessively, his prophecy was removed from him: '''prophecy does not rest upon one, neither from a state of sadness, nor from a state of indolence, but rather from a state of happiness''' {{hcite|i/1107n.htm#8|Laws of the Fundamentals of Torah 7:8}}, and he was not informed his son still lived.
+
After long years, during which the brothers succeeded in living almost normal lives, and perhaps even forgot their younger brother and what they had done to him, a sudden awakening came to them through that very same forgotten brother.  They still did not recognize him, but they did recognize God's hand -- as they say at the end of the verse, '''God hath found out the iniquity of thy servants'''. The brothers' confession almost ends this story -- and definitely indicates true remorse for the past.
  
−
We see how important the middle path amongst the various traits is.  Even a prophet among the Jews who strays from the middle path, suffers the consequences of his deviation.  Therefore it is important to keep this in mind, and to strive always to improve ourselves and to go in God's path, the middle path.
+
A possible reason we don't say the end of the verse during the supplications after prayer, is that we have to internalize the message of the verse, and to draw conclusions which are appropriate to us and our particular situation.  Despite the fact that we usually manage to live "normal" lives even when we have things to regret, until such time as we acknowledge and confess our deeds, we will not reach a state of perfection before the Holy One, blessed is He.  And this confession cannot be said properly as long as we do not realize there is One Who spoke and the world came into existence -- and before Whom, may He be blessed, we will all have to give an accounting in the future.
  
−
{{nav|Devar|Devar|Devar/5769/Toldot|Toldot||}}
+
{{nav|Devar|Devar|Devar/5769/Vayeshev|Vayeshev|Devar/5769/Vayigash|Vayigash}}
 
{{devar}}
 
{{devar}}

Latest revision as of 08:37, 2 January 2009

בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג)


Mikets 5769 - מקץ תשס"ט
English text below
Send me feedback

עברית

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה-נְּדַבֵּר, וּמַה-נִּצְטַדָּק; הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ  (בראשית מד:טז)

בשינוי קל, אומרים את התחלת הפסוק אחרי תפילת העמידה, ב"נפילת אפים" (המכונה גם "תחנון") -- אבל את סוף הפסוק לא אומרים.

לאחר שנים ארוכות, בהן האחים הצליחו לחיות חיים כמעט רגילים, ואולי אפילו לשכוח את אחיהם הקטן ואת מעשיהם כלפיו, באה להם התעוררות פתאומית על ידי אותו האח הנשכח. הם עדיין לא מכירים אותו, אבל כן מכירים את יד ה' -- כאומרם בסוף הפסוק: הָאֱלֹהִים, מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. הווידוי שלהם לפני אחיהם, כמעט מסיים את הסיפור הזה -- ובוודאי מסמל חרטה אמתית על העבר.

סיבה אפשרית שלא אומרים את סוף הפסוק בתחנונים שלאחר התפילה, שעלינו להפנים את מסר הפסוק ולהסיק את המסקנות המתאימות לנו ולמצבנו הפרטי. למרות שלרוב מצליחים לחיות חיים "נורמליים" אפילו כאשר יש לנו על מה להתחרט, עד שלא מודים ומתוודים על מעשינו, לא נגיע לשלמות לפני הקדוש ברוך הוא. וזה הווידוי לא ייאמר כראוי כל עוד איננו מודעים שיש מי שאמר והיה העולם -- שלפניו יתברך, עתידים כולנו לתת דין וחשבון.


English

And Judah said: 'What shall we say unto my lord? what shall we speak? or how shall we clear ourselves? God hath found out the iniquity of thy servants  (Gen 44:16)

With a small change, we say the beginning of this verse after the standing prayer, during "prostration" (also called "supplication") -- but we do not say the end of the verse.

After long years, during which the brothers succeeded in living almost normal lives, and perhaps even forgot their younger brother and what they had done to him, a sudden awakening came to them through that very same forgotten brother. They still did not recognize him, but they did recognize God's hand -- as they say at the end of the verse, God hath found out the iniquity of thy servants. The brothers' confession almost ends this story -- and definitely indicates true remorse for the past.

A possible reason we don't say the end of the verse during the supplications after prayer, is that we have to internalize the message of the verse, and to draw conclusions which are appropriate to us and our particular situation. Despite the fact that we usually manage to live "normal" lives even when we have things to regret, until such time as we acknowledge and confess our deeds, we will not reach a state of perfection before the Holy One, blessed is He. And this confession cannot be said properly as long as we do not realize there is One Who spoke and the world came into existence -- and before Whom, may He be blessed, we will all have to give an accounting in the future.


Top: Devar Prev: Vayeshev Next: Vayigash



Send Ron feedback on this essay.



Entire site copyright © Ron Aaron, all rights reserved. No permission to copy or otherwise use this material is granted.


Retrieved from "https://ronware.org/w/index.php?title=Devar/5769/Mikets&oldid=4532"