Devar/New/Metsora-5782
From RonWareWiki
< Devar | New
In the name of the LORD, the Everlasting God (Gen 21:33)
עברית בהמשך הדף
Meṣoraʿ 5782: “Stand before Him and repent”
This parasha discusses the involved and strange process of transitioning from the state of ṭumʼa to one of ṭahara — from “ritual impurity” to a state of “ritual purity” — for a person who was afflicted with ṣaraʿth (often and incorrectly translated as “leprosy”).
Our Sages ob”m discussed why this affliction appears on a person, his personal clothing, or his house. The main reason they aver is due to that person having engaged in lashon harʿa (derogatory speech about another person). The affliction then presents itself on the person so that it becomes public knowledge that he or she engaged in this sin.
Their proof of the connection is the story of Miriam and how she became “leprous” after speaking ill of her brother Moshe.
While the punishment makes sense, in that the person spoke ill of another without his knowledge, and therefore his deed becomes known publicly, one might ask why this particular sin is so treated while others (such as sexual transgressions) are not. One might further ask why this particular sin, once punished, renders the recipient ṭamʿe (again, while other sins do not)?
It seems to me that the two are related issues. One who presents himself to the Holy Temple to bring a qorban (”sacrifice”, a faulty translation of qorban, whose meaning implies “getting closer” rather than “giving up something”) must do so in a state of ritual purity, with proper intent, and generally must make a sincere verbal confession of the sin for which he is bringing the qorban.
The person who is so steeped in lashon harʿa that he has been afflicted with ṣaraʿth, has trained his tongue to speak perversely. It is doubtful he could make a sincere statement of his own faults, though he sees and broadcasts the faults in others. Therefore his affliction is visible, to awaken his repentance, if only to rid himself of the disgraceful stain. Because this sin involves speech about another “behind his back”, the punishment is a public one.
As a ritually impure person, he cannot bring a qorban. He’s distanced from completing his repentance until he has improved himself to the point the obvious affliction is becoming “healed”. Only at that point, when he’s proven his abandonment of his bad ways, is he eligible to become ritually pure and then stand before The Holy One, Blessed is He, in the Temple.
It’s one of the most difficult sins to avoid; and for that reason among others, our Sages ob”m said, “I have not found anything good for the body except silence”.
בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג)
English at the top
מצורע תשפ"ב: ”עמוד לפניו וחזור בתשובה“
הפרשה שלנו מספרת על התהליך המסובך ומוזר של המעבר בין מצב של ”טומאה“ ל״טהרה״ עבור מי שננגע בצרעת.
חז״ל שאלו מדוע הנגע הזה מופיע על האדם, על בגדיו, ועל ביתו. התשובה העיקרית שמציינים היא שהאדם היה שתוף ב״לשון הרע״. הנגע מופיע אם כן על האדם כדי לפרסם בפומבי שעבר את העבירה הזאת.
ההוכחה שלהם ז״ל לקשר שבין הדברים היא הסיפור של מרים ואיך שננגעה בצרעת לאחר שדיברה רעה על אחיה משה.
למרות שהעונש הגיוני, כי האיש דיבר רע על אחר באופן פרטי, ולכן יש צורך לפרסם את העבירה, אפשר לשאול מדוע העבירה הזאת דווקא מקבלת יחס כזה, ואחרות (כמו למשל עבירות מיניות) לא מקבלות. בנוסף, למה העונש הזה הופך את הסטטוס שלו ל״טמא״, שוב, כשאחרות אינן עושות זאת?
נראה לי שתי השאלות קשורות. מי שמופיע בבית המקדש כדי להביא קרבן, חייב לעשות זאת בהיותו טהור, ועם כוונה מתאימה, ובדרך כלל חייב גם להגיד וידוי מפורט ואמתי, בפה, על החטא עבורו מביא את הקרבן.
מי ששתוף כל כך בלשון הרע שמנוגע בצרעת, לימד את לשונו לדבר סרה. יש ספק גדול אם יכול לפרט את חטאיו, למרות שרואה ומפרסם את אלה של זולתו. לכן הנגע נראה לעין, לעורר את תשובתו, אם רק כדי להסיר מעליו את הנגע הנורא הזה. מפני שעבירה הזאת כוללת דיבור על האחר בסתר, לכן העונש בציבור.
כאדם טמא, אינו יכול להביא קרבן. הוא מרוחק מלהיות יכול לסיים את התשובה שלו, עד ששיפר את עצמו מספיק שהנגע הבולט ”נרפא“. רק אז, כאשר הוכיח שעזב את דרכו הרעה, הנו רשאי להיטהר ולעמוד לפני הקדוש ברוך הוא, בבית המקדש.
זאת אחת העבירות הכי קשות להינע ממנה, ולכן בין היתר, חז״ל אמרו: ”לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה“.